אני מתקשה לכתוב על יונה. למה?
יש שאלות דידקטיות. יש שאלות ערכיות. ויותר מהכל- אני שוקעת בדמות הזאת של יונה.
אני יכולה להבין אותו כשהוא נרדם. פתאום אני מבינה למה אני אוהבת את הדמות שלו, את הדמות של ירמיה. גם הם, כמוני, לא אוהבים כשאומרים להם מה לעשות.
אברהם ומשה- מגויסיים לגמרי. מנהלים משא ומתן עם האל בגובה העיניים. גם כשהם מתווכחים, זה כאילו המג"ד מדבר עם המח"ט, ומעיר הערה מקצועית, או אפילו יותר טוב- מהזווית של השטח.
אליהו- או חייל מתלהב שנתנו לו נשק. ברגע בלי חוק- הוא יוזם, פועל כמו שריף בשטח. נאמן, אפילו יותר מאלוהים, לרעיון של אלוהים. מן כוח צביקה כזה.
וירמיהו, טוראי ראשון ירמיהו. לא חייל מצטיין, בטח שלא יצא לקצונה. אין לו דיבור חופשי עם המפקד, אלא בעיקר עם הקב"ן. הוא עושה את העבודה, ומגיע בזמן לשמירות, והמדים מגוהצים, וגם כשמכים אותו הוא עומד, מיישר מדים ומיד מצדיע. אבל הוא שונא כל רגע. וסובל. ויודע שהוא חייב לעשות את הזמן הזה. וגם הדפוק נצבר לו. אבל הוא לא ידפוק נפקדות. כל יום שעובר- הפז"מ דופק. ויונה.... אם יונה היה פוגש את ירמיהו בשק"מ, זה לא היה נגמר טוב.
מערכה ראשונה: יונה וירמיהו בתור בשק"מ
יונה: בוא נברח. בוא נעוף מפה כבר.
ירמיהו: השתגעת, תוריד ת'ווליום ובכלל עדיף שתשתוק. מסתכלים עלינו. מה קרה לך? איזה מן רעיון זה?
יונה: נו, בוא איתי. אף אחד לא מקשיב לך גם ככה!
ירמיהו: איזה חרא אתה? למה אתה אומר את זה?
יונה: למה? תסתכל מה קורה מסביב. אתה בעצמך אמרת שאתה מכלה את ימיך בבושת. כולם צוחקים עלייך ושונאים את מה שאתה אומר.
ירמיהו: נו מה אני יכול לעשות? אלוהים דפק אותי עם הנבואה המסריחה הזאת. באמת מי רוצה לשמוע שהבבלים עוד שניה באים. ... איזה דפק. ארור היום.... ארור היום....שש.. די די. מקשיבים לנו.
יונה: כן אה, ועוד כל הזמן משווים אותך למשה.המגמגם זה, איך גם משה סירב בהתחלה לנבואה, ואז נהיה מנהיג גדול.
ירמיהו: יאללה עם הגמגום הזה כבר. אם לי היו נותנים 10 מכות ולהיות המושיע שמוציא את ישראל ממצרים, אז גם אני הייתי עושה את העבודה בשמחה. כל הדאווין עם קבלת התורה, והדרמה עם הלוחות. מגמגם... עלק.... נראה אותו תקוע עם הנבואה על הגלות.
יונה: נו, אז יאללה, בוא איתי! יש לי חברים בחיל הים! ייקחו אותנו.
ירמיהו: נראה לך?! אני לא יכול שלא לנבא. כאש בוערת עצור בעצמתי.
יונה: אם אתה לא בא איתי אני הולך לבד.
ירמיהו: אין סיכוי. אני לא בא. אני לא מסתבך עם אלוהים. את הבבלים הוא שולח, אז אני ? מה אני? ניסיתי לשכנע אותו מזמן. אבל הוא דחף לי מילים לפה. חוץ מזה, אני לא מבין מה יש לך? מה הבעיה שלך לקפוץ שניה לנינוה? מה אכפת לך שיעשו את כל הקטע עם התשובה.
יונה: נו זה בדיוק העניין! אני יודע בדיוק מה יקרה. כמו תמיד.
ירמיהו: מה?
יונה: נו, כמו הסיפור שהיה לך עם חנניה. רק שאני אצא טמבל.
ירמיהו: יותר טמבל משישברו לך את העול על הראש?
יונה: יותר גרוע. כי אצלך לא היה להם סיכוי, אתה מבין?! המצב היה כבר כל כך גרוע, שאפילו יאישהו עם כל הטריפה של ריכוז הפולחן, לא הצליח לשכנע את חולדה הנביאה לשנות את עתיד החורבן. אולי שנאו אותך על מה שאמרת, אבל לפחות היה ברור שמה שאתה אומר באמת יקרה. כלומר קרה. אני יודע בדיוק מה יקרה. אני אגיד לנינוה שהם עתידים להיענש. ואז הם יגידו סורי סורי. ואז אלוהים יבוא משום מקום ויגיד להם שהוא מתרשם שהם באמת מצטערים על מה שהם עשו. ואני... אני אצא אדיוט. דביל. חסר ערך. אני בורח. לא מעניין אותי כלום. אתה יודע מה, אולי עדיף שאתה תישאר פה. תמשיך לשמור, תלך לקב"ן מדי פעם לבכות שארור היום בו נולדת. אני לפחות מנסה לעשות משהו.
ירמיהו נשאר עם הטעמי ביד.
המשך יבוא.
תגובה 1:
פשוט פוסט מקסים, אחת הדרכים היותר מקוריות ללימודי מקרא. לפעמים אנחנו שוכחים כמה התנ"ך הוא ספר מעניין. אחרי הכל, מעניין.
הוסף רשומת תגובה