משה בתיבה
וצ'ליו טיציאן, צייר איטלקי מתקופת הרנסנס, 1485-1576

שמות פרק ב. התמונה היחידה שנגעה ללבי. לא הדרמה של מרים, לא הדרמה של בת פרעה. אלא הדרמה של משה. אני חושבת על עומר שלי, דקה לבד- הוא בוכה בכי עמוק תהומי כל כך. עדיין לא יודע שאני כאן תמיד. עדיין לא יודע שאני לא כאן לתמיד. איך אפשר להשאיר ילד לבד ביאור? איך אפשר שלא- אל מול האפשרויות. חושבת על נשים בשואה. לא מסוגלת לחשוב. חושבת על נשים, על אמהות, עכשיו, במלחמה. לא מסוגלת לחשוב. להפקיר את הבן שלך בין מוות למוות. מה האפשרויות? עומר שלי היה קצת מצונן בלילה. נצמד אלי קרוב קרוב ובכה וחיבקתי אותו עד שנרגע. אולי שם התחיל משה לגמגם? ביאור? בחוסר הודאות מי והאם בכלל ילטף אותו וידאג לו לאוכל? זה הרי בכי אינסופי , פנימי, קיומי, תהומי. של היעדר אחיזה. מה זה תיבה אל מול היאור, אל מול הנילוס העצום? אל מול הלא נודע. בתמונה: ילד שמנמן, אנושי, חמוד, בוכה. איפה אמא? הצילו תנין. הצילו עולם. 

עם סגולה

תקועה עם שמות פרק יט.
פח הזבל של המחשבות קורא לי ואומר בואי בואי תפסיקי לריב עם  המסמך הרשמי. בואי רגע ספרי מה מעיק עלייך.
מעיק עלי שהפרק הזה תקוע.
מעיק עלי שצריך להתכונן לקראת פרק כ שאין לי מושג מה לעשות איתו כי אני לא רוצה ללמד את זה כחוקים מחייבים כי אנחנו חילונים. אז איך כן? כתופעה? כמוסר? זה ילדים. שלא יחשבו בגללי שיש או אין אלהים, מי אני.
וככל שאני מתקדמת בפרק אני מתקדמת לכיוון פרק כ.
מעיק עלי שאם אנחנו עם סגולה ואם הילדים שמרו את הברית, ואמא שלהם ואבא שלהם גם, אז למה הם מתים עכשיו. ולמה ההורים צריכים להתמודד עם האסון הנורא. אלף הסברים, אלף דרכים ליישב את הדיסוננס. אבל העובדות הן פשוטות. הילדים מתים. הלב נקרע מרוב כאב. ורק תעצומות נפש אדירות יכולות לעזור להורים לשקם את החיים. ואמונה שלא יודעת מה. וכולם רבים וןצוקים יודעים מה נכון. ואיזה מן דבר זה להיות עם סגולה, אם כולם רבים, ורבים על הארץ, ואנשים שמאמינים באלהים וחושבים שהם שומרים את חלקם, אז אלהים לא שומר את חלקו. אל תשלח ידך אל הנער. ואל הנער. ואל הנער.