יונה הנביא בורח. מערכה שניה.

מערכה שניה
יונה בורח. הוא רץ כל הלילה. אין קולות. אין קולות בראש לו. שתיקה מבעיתה. איפה הקול הזה שאומר לו קום...איפה הקול הזה שאיתו הוא רב כל הזמן. שתיקה נוראית. רק צליל רגליו נוקשות בקרקע הקשה. בבוקר הוא מגיע לנמל. כמה אתם רוצים? קחו, מה זה חשוב כמה. לים. שם הפתרון, שם האבדון. לא משנה עכשיו. לברוח רחוק מנינוה. שיחטאו, עד שיצא להם עשן מהאזניים, מבין הרגליים. העיקר לברוח. יונה יודע שאלוהים גם בים. שמע לא פעם את הסיפורים על הבריאה. הסיפור של נוח והמבול רץ חזק בחבר'ה. גם על ים סוף הוא שמע. אבל, אולי יש לאולהים דברים קצת יותר חשובים להתעסק בהם עכשיו. אולי ימנה נביא אחר, קצת יותר אחראי או נאמן. אולי אברהם – זה הרגע שלו לקמבק? האף תספה נינוה עם קיקיון? יאללה, אברהם- זה הרגע. או גדעון? בוא בכוחך זה. אולי אליהו? תעשה איזה קונץ? מה זה משנה. אם אלוהים רוצה לרדוף אחרי יונה- שירדוף. ואם רוצה לעשות לי מבול פרטי קטן- שיעשה.

המשך יבוא

יונה הנביא. תמונות מהנפש.

אני מתקשה לכתוב על יונה. למה?
יש שאלות דידקטיות. יש שאלות ערכיות. ויותר מהכל- אני שוקעת בדמות הזאת של יונה.
אני יכולה להבין אותו כשהוא נרדם. פתאום אני מבינה למה אני אוהבת את הדמות שלו, את הדמות של ירמיה. גם הם, כמוני, לא אוהבים כשאומרים להם מה לעשות.
אברהם ומשה- מגויסיים לגמרי. מנהלים משא ומתן עם האל בגובה העיניים. גם כשהם מתווכחים, זה כאילו המג"ד מדבר עם המח"ט, ומעיר הערה מקצועית, או אפילו יותר טוב- מהזווית של השטח.
אליהו- או חייל מתלהב שנתנו לו נשק. ברגע בלי חוק- הוא יוזם, פועל כמו שריף בשטח. נאמן, אפילו יותר מאלוהים, לרעיון של אלוהים. מן כוח צביקה כזה.
וירמיהו, טוראי ראשון ירמיהו. לא חייל מצטיין, בטח שלא יצא לקצונה. אין לו דיבור חופשי עם המפקד, אלא בעיקר עם הקב"ן. הוא עושה את העבודה, ומגיע בזמן לשמירות, והמדים מגוהצים, וגם כשמכים אותו הוא עומד, מיישר מדים ומיד מצדיע. אבל הוא שונא כל רגע. וסובל. ויודע שהוא חייב לעשות את הזמן הזה. וגם הדפוק נצבר לו. אבל הוא לא ידפוק נפקדות. כל יום שעובר- הפז"מ דופק. ויונה.... אם יונה היה פוגש את ירמיהו בשק"מ, זה לא היה נגמר טוב.

מערכה ראשונה: יונה וירמיהו בתור בשק"מ

יונה: בוא נברח. בוא נעוף מפה כבר.
ירמיהו: השתגעת, תוריד ת'ווליום ובכלל עדיף שתשתוק. מסתכלים עלינו. מה קרה לך? איזה מן רעיון זה?
יונה: נו, בוא איתי. אף אחד לא מקשיב לך גם ככה!
ירמיהו: איזה חרא אתה? למה אתה אומר את זה?
יונה: למה? תסתכל מה קורה מסביב. אתה בעצמך אמרת שאתה מכלה את ימיך בבושת. כולם צוחקים עלייך ושונאים את מה שאתה אומר.
ירמיהו: נו מה אני יכול לעשות? אלוהים דפק אותי עם הנבואה המסריחה הזאת. באמת מי רוצה לשמוע שהבבלים עוד שניה באים. ... איזה דפק. ארור היום.... ארור היום....שש.. די די. מקשיבים לנו.
יונה: כן אה, ועוד כל הזמן משווים אותך למשה.המגמגם זה, איך גם משה סירב בהתחלה לנבואה, ואז נהיה מנהיג גדול.
ירמיהו: יאללה עם הגמגום הזה כבר. אם לי היו נותנים 10 מכות ולהיות המושיע שמוציא את ישראל ממצרים, אז גם אני הייתי עושה את העבודה בשמחה. כל הדאווין עם קבלת התורה, והדרמה עם הלוחות. מגמגם... עלק.... נראה אותו תקוע עם הנבואה על הגלות.
יונה: נו, אז יאללה, בוא איתי! יש לי חברים בחיל הים! ייקחו אותנו.
ירמיהו: נראה לך?! אני לא יכול שלא לנבא. כאש בוערת עצור בעצמתי.
יונה: אם אתה לא בא איתי אני הולך לבד.
ירמיהו: אין סיכוי. אני לא בא. אני לא מסתבך עם אלוהים. את הבבלים הוא שולח, אז אני ? מה אני? ניסיתי לשכנע אותו מזמן. אבל הוא דחף לי מילים לפה. חוץ מזה, אני לא מבין מה יש לך? מה הבעיה שלך לקפוץ שניה לנינוה? מה אכפת לך שיעשו את כל הקטע עם התשובה.
יונה: נו זה בדיוק העניין! אני יודע בדיוק מה יקרה. כמו תמיד.
ירמיהו: מה?
יונה: נו, כמו הסיפור שהיה לך עם חנניה. רק שאני אצא טמבל.
ירמיהו: יותר טמבל משישברו לך את העול על הראש?
יונה: יותר גרוע. כי אצלך לא היה להם סיכוי, אתה מבין?! המצב היה כבר כל כך גרוע, שאפילו יאישהו עם כל הטריפה של ריכוז הפולחן, לא הצליח לשכנע את חולדה הנביאה לשנות את עתיד החורבן. אולי שנאו אותך על מה שאמרת, אבל לפחות היה ברור שמה שאתה אומר באמת יקרה. כלומר קרה. אני יודע בדיוק מה יקרה. אני אגיד לנינוה שהם עתידים להיענש. ואז הם יגידו סורי סורי. ואז אלוהים יבוא משום מקום ויגיד להם שהוא מתרשם שהם באמת מצטערים על מה שהם עשו. ואני... אני אצא אדיוט. דביל. חסר ערך. אני בורח. לא מעניין אותי כלום. אתה יודע מה, אולי עדיף שאתה תישאר פה. תמשיך לשמור, תלך לקב"ן מדי פעם לבכות שארור היום בו נולדת. אני לפחות מנסה לעשות משהו.

ירמיהו נשאר עם הטעמי ביד.




המשך יבוא.

לזכותו של יונה הנביא.

סיימתי עכשיו לכתוב את הקומיקס של יונה הנביא. (יצא בספר הלימוד לכיתה ו)
אני רגילה לראות את יונה דרך היד הנוזפת של אלוהים בו. אתה חסת על הקיקיון שלא עמלת עליו, אז שאלוהים לא יחוס על נינוה? פתאום, דרך הקומיקס, ראיתי דמות אחרת של יונה.

של איש שיודע שהוא הולך לשליחות שהוא הולך לצאת ממנה טמבל. והוא מנסה לברוח. כמו כל ילד שלא רוצה להיות השליח של המנהלת שמודיע על העונש, וכולם ישנוא- ואז המנהלת תבטל את העונש- וכולם יאהבו את המנהלת וישנאו אותו.

הרי יונה בעצמו אומר-
עַל-כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל-חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וְנִחָם עַל-הָרָעָה

יונה לא אומר את זה כמחמאה לאלוהים. אלא כתלונה- אני ברחתי כי ידעתי שאתה כזה- שאני אבוא לנינוה ואגיד שאתה הולך להעניש את העיר, ואז הם מהר מהר יחזרו בתשובה, ואתה אל רחום וחנון- תסלח להם . ומי יצא טמבל?!

אז יונה בורח. אולי המניע שלו הוא לא הפחד מלצאת טמבל, אלא שהוא כן מאמין שצריך להעניש. ואין מקום לחרטה.ואין מקום לתיקון. ואז הוא דמות אחרת. של מישהו קשוח נורא. מהאנשים האלה שדבקים כל כך בחוקים. ויש בהם משהו מאיים. לא שאני בעד הזלזול בחוק, ותרבות הקומבינה, והלעג לחוק (עולה לי בראש משפחת דקלה בודפיקה של ארץ נהדרת, שפונים אל הלב של החוק, אבל תכל'ס לועגים לו). אבל מפחידים אותי אנשים שמקדשים את החוקים, ולא רואים את האדם.

לא שלטעות ולתקן כל הזמן זאת שיטה מעולה, אבל אני לא מכירה שום שיטה אחרת.

והנה, גם יונה אולי טעה, ואלוהים הסביר לו. מעניין איך יתנהג יונה מול עיר החטאים הבאה....

בכל אופן, אני מודה שתוך הכתיבה, התפתחה וגדלה גם בי מידת החמלה כלפיו. שלא לומר אהבה.

על ההבדל בין כתיבת הספר הזה לבין כתיבת הספרים הקודמים.

לפתע הבנתי. בספרים הקודמים עוד עישנתי.
אני זוכרת ערבים ארוכים, שעון חורף. קפה שחור ומאפרה גדושה. מילים רצות, פסקאות. עשן. ספר.
עכשיו... עכשיו פחות עשן. יותר דברים אחרים.

על הנזק שבעישון/לאה גולדברג


בוקר גשום לא לקום
לא לעשן אפילו
לא להרבות בקריאה
איזה אביב משונה
איזה אביב משונה
חושך בבוקר כאילו
לא להרבות בקריאה
איזה אביב מתענן

פעם היית מתאוננת
עזר לך? החיה את מתיך?
הכאב שבגוף

שבשיר בעיתון
שיר השירים
סייג לחכמה יתכן?
טוב שלמדנו בינתיים
לא להעיר שכנים
לא להטריד חברים

בוקר גשום לא לקום
לילה עבר בשקט
לילה עבר ועכשיו
איזה אביב מתענן
בוקר כמו לילה זה טוב
רק הדממה חונקת
איזה אביב כבד
אמרתי לך לא לעשן


אני הכרתי ביצוע של תמי ענבר מתוך הדיסק "שרות לאה גולברג".
מצאתי ביצוע אחר- יפה לא פחות:

ואהבת את הגר? ציטוטי חינם. שנאת חינם. בטח שלא אהבה.

אני עובדת עכשיו על הפסקה שמסבירה את עניין הגר. עניין מורכב ללא ספק. למה צריך לדבר על זה בספר לימוד לכיתה ו?
במקרא אין "גר" במובן של מי שהפך להיות יהודי. חוקי התורה מתייחסים לגר כמי שעבר לגור.
אלא שרות, מבלי דעת, הייתה למעשה הגיורת הראשונה, שלא רק עברה לגור- אלא קיבלה על עצמה את החוקים, המצוות והאמונה של העם היהודי:

טז וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי וְכֹה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.

הצהרת הנאמנות האולטימטיבית. מילים מרגשות וחמות שעד היום מבטאות בצורה מופלאה את היכולת ללכת עם, להיות נאמן עד הסוף. בלי שמץ פולניה על הויתור.

אז אני משוטטת באינטרנט מחפשת חומר על גיור. ומנסה, כהרגלי להיות ניטרלית, ובאמת להביא מידע, ויחד עם זאת לעורר את התלמידים למחשבה- הומניסטית, חברתית, ערכית- וכזו שלומדת ושואבת מהסופר הענק של התרבות היהודית. ולא, זה לא מצד אחד ומצד שני. זה אותו הצד.

אז עם הגישה החמודה הזאת שלי, אני משוטטת באינטרנט, ומגיעה אל אגף הגיור במשרד ראש הממשלה. נו, אלה
שמביכים ומשפילים ומרחיקים את האנשים שרוצים להתגייר. וכמו כל מי שחי כאן- אני יודעת את זה מהעיתונים ומסיפורים אישיים.

אז דף הבית שלהם נראה ככה:

סימנת באדום מה מעצבן אותי. בעיקר- השימוש הציני, ממש, בציטוט מדברים י פסוק 19:
" וַאֲהַבְתֶּם אֶת-הַגֵּר כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"

אלוהים שבשמיים, אני לא מזהה הרבה אהבה ביחס לגרים שבתוכנו. לא אלה שכבר התגיירו, ולא אלה שעתידים להתגייר, ולא אלה שנקלעו לכאן מסיבות שונות. הרבה חשדנות, הרבה שנאה, הרבה חוסר כבוד, הרבה חוסר הומניות. הסיטואציה מורכבת, אני יודעת. אבל אהבה? לא, אין כאן אהבה. אולי אפילו שנאת חינם.

למי הנערה הזאת- ריבוי פרשנויות

וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת.

פרשנות מדונה

פרשנות איב

צדק צדקה חוק וחסד ואנשים רעים שהורסים לי

הבלוג הזה נולד לפני שלוש שנים. כשכתבי את ספר הלימוד הראושן- שמואל. בינתיים יצא שמואל לאור, כך גם מלכים. וכעת, אני לשמחתי כותבת השלמות לספר הלימוד של כיתה ו- מלכים, לאור השינויים בתכנית הלימודים.

לפי תכנית הלימודים החדשה יש ללמד את מגילת רות בכיתה ו. זה כמובן אתגר גדול עבורי. אני מאוד אוהבת את הסיפור, ויש בו נדבכים רבים. הקומיקס כבר מוכן בגדול מבחינת הטקסט. ועכשיו אני בחלק ה"לימודי" וגם הוא צריך להיות מעניין.

בתמונה- פרשנות מצוינת לטעמי של הצלם עדי נס. "רות ונעמי"

אני כותבת, קוראת, מעיינת, במין בועת זמן שהגדרתי לי למחשבה. ותוהה עד כמה והאם לשלב את הנושא של צדק וצדקה.
מאוד רוצה להביא חינוך ערכי גם לספר, אבל בלי לחפור יותר מדי. ובאופן כזה שהילדים יוכלו לתהחבר ולעשות שימוש ממשי בדברים. אני מודה, לפעמים אני גולשת באינטרנט תוך כדי כתיבה. הפסקה מדומה של יצורי המאה ה- 21.

מצד שאני- אני לא רוצה להפוך את העניין לדתי. אני חושבת שאפשר להרהר בנושאי צדקה צדק, חוק וחסד גם מבלי להיות אדם דתי, או מאמין. יש כאן אג'נדה חברתית שצריך לדבר עליה- מה מחויבות הפרט? כנזקק, וכבעל ממון. מה מחויבות מוסדות הקהילה? מה מחויבות המדינה כארגון? האם בכלל יש ערבות הדדית? מתוקף מה? הרבה שאלות. והברה זהירות נשרדת. אני כרגע בשלב הרעיונות וברכה לבורא המחשב, שמאפשר לי להרהר ולשמור גרסאות.

אז אני גולשת , ופתאום אז מה אני רואה ב ynet? להלן הכותרת:

תיעוד: שם כיפה - וגנב כספי צדקה מבית הכנסת
מצלמות האבטחה לא הפריעו לעבריין בת-ימי להיכנס לבית כנסת סמוך למקום מגוריו ולקחת מאחת המגירות 300 שקל שנתרמו עבור משפחה נזקקת

קישור להמשך הכתבה
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3988499,00.html

וזה מרגיז אותי נורא- כי לא עושים כאלה דברים. לא גונבים, בטח לא מנזקקים, בטח לא מאנשים שתרמו לנזקקים, בטח לא מבית כנסת, בטח לא עם כיפה על הראש. אני מודה שאין בי חמלה כלפי הגנב. אני בטוחה שגם הוא נזקק. אבל יש עוד כמה דרכים להשיג היום כסף (מביטוח לאומי, דרך חלילה לעבוד, ועד להודות בכך שאתה נזקק, כמו אותה משפחה שאמורה הייתה לקבל את 300 השקלים).

וזה מרגיז אותי, כי זה הורס לי. אני מנסה בעדינות להציג לילדים בכיתה ו אתנושא הצדקה מבלי לפגוע ולמבלי להטיף. ומבלי לשייך את זה לדת, אבל גם לא לעקור את המקור הדתי. ולפתוח לשיח מכבד וגם להוביל לפרקטיקה.

ואז באה המציאות ועושה לי נאחס. למה זה טוב?