צוקהרה חזק ואמץ

כדי ללמוד צריך לעשות את התנועה הבלתי אפשרית- של להסתובב כבעל בטחון ויודע, במחוזות של עוורון וחוסר ידיעה.
צריך מספיק כנות ואומץ ובטחון כדי לשאול, כדי לסמן אי ידיעה, מבלי להרגיש שהקרקע נשמטת.
פעמים רבות אנחנו רואים מהנהנים כאילון יודעים, או חזרים מיד על מה שנאמר כמו מנכסים לעצמם. נרים מלאי בטחון, אך למעשה נאחזים בשיחים רגע לפני הנפילה לתהום חוסר הידיעה. מה יותר נורא? לא לדעת או להכיר בחוסר הידיעה?
לדעתי האפשרות השניה. כי בראשונה כולנו חיים. וכדי להסתובב מלאי בטחון - צריך או להקטין את העולם, ולהגיד אני בעולמי הכל יודע, או להתמודד בכוחות נפש אדירים עם עובדת אי הידיעה. ולהכיר בחוסר הידיעה- זה הכי נורא. כי זה מרעיד ומטלטל ומערער ומפחיד. ועוקר שורשים ופותח תהומות ללא תחתית.. ללא תחתית

מה צריך תלמיד, אדם, לחוות כדי לחות את הלמידה, את ההליכה העוורת במחוזות חדשים- כחוויה נעימה ולא כחוויה מאיימת?
אולי- זה צריך להיות קצת דומה למשהו אחר
או זה צריך להיות משהו עם טעם וסיבה בסופו- או קתרזיס קוגינטיבי או משהו שמתשלם קונקרטית. הישג ממשי.
אולי צריך יד מכוונת
אולי צריך חברה

אבל צריך להבין את הפחד.להכיר בו, להיות אמפטי כלפיו. למה אני אומרת שזה פחד? חוויתי בחיי תלמידים ומורים ועמיתים וחברים שיודעים הכל. ראיתי. לפעמים גם רעדתי, כשהייתי חלשה יותר. למראית עין חלשה יותר. יש שם פחד. הפחד שעוד רגע הכל ייסדק, שחוט אחד יתפפס במדרגות הנעות של השיחה, ויפרום את שמלתם והם יישארן עירום ועריה, מטומטים כמו שהם באו לכאן. אז אלה מסתובבים מבוצרים וומגנים ויודעים הכל, בטח, יודעים הכל.


אפשרות אחרת היא לראות את הדברים

השופטים משתוללים

על סיפו של אוקיינוס

על סף האוקיינוס החדש של יהושע ושופטים.
שולחת רגליים זהירות אל תוך המים הקרירים.
שאלת עומקם של המים לא רלבנטית. הרי עלי לשחות.
בינתיים קוראת הרבה לפני שכותבת.
לקראת אמצע הדרך יש למחוק הרבה. אלא שכעת כלל אין חומר גלם לגרוע ממנו
רק מים קרירים אינסופיים

יונה באניה. עיוור בלב ים. מערכה שלישית

מערכה שלישית
אז יונה עולה על האניה ואלוהים עושה סער גדול. ויונה כל מה שהוא רוצה זה רק שאלוהים יעזוב אותו בשקט. איפה מידת הרחמים שלך אלוהים. תתעסק בנינוה!! או בסדום!!! או באיזה אלמנה נזקקת! תעזוב את יונה בשקט. ויונה עייף תשוש. נרדם. שקט. אין אלוהים. ואין קולות. ואין בריחה ואין קול צעקות. ושיזרקו המלחים מה שהם רוצים. ושיצעקו המלחים מה שהם רוצים. ושיזרקו אותי עוד רגע. למי אכפת. וכבר שכחתי על מה רבתי עם אלוהים. רק זכרון עמום שהוא פגע בי. שהוא מוכן להתגמש עם נינוה על חשבוני. והאגו שלי גדול כמו לוויתן. וצולל לתוך בטן ענקית של דג. ורוצה, כמו ירמיהו, שהדגה תהיה הרת עולם. משם אף פעם. יום אסוני הוא יום ששוני. ויונה מתפלל לאלוהים. אלוהים- אל תציל אותי. ואל תכריח אותי ללכת אל נינוה. אבל אלוהים ממשיך. אין רחמים. ושולח אותו. בשנית.

ערב ב כסליו/ ערן צור

בערב ב' כסלו
טרפתי את נפשי
יצאתי את ביתי
אשר אל מול הים
הכנסתי אבן אל הכיס
קשרתי חבלים
נכנסתי אל הים
נלחמתי בגלים

נפשי בקשה רחם
בתוך מערבולות
אבל אני חולם
אני בתוך חלום
ובחלום אגם שקט
בין העצים
ובחלום אגם
ודגי זהב שטים

יום אסוני הוא יום ששוני
ויום ששוני הוא יום אסוני
עיוור בלב ים
מי אותו יציל
נפשי ביקשה רחם
אבל אני חולם

הידרדרה נפשי
לבור שביעי
ושם תפסה את מקומה
ביער אומללים
טורפי נפשם בכפם
הופכים כאן לעצים
חיות רעות
שוכנות בענפים