צוקהרה חזק ואמץ

כדי ללמוד צריך לעשות את התנועה הבלתי אפשרית- של להסתובב כבעל בטחון ויודע, במחוזות של עוורון וחוסר ידיעה.
צריך מספיק כנות ואומץ ובטחון כדי לשאול, כדי לסמן אי ידיעה, מבלי להרגיש שהקרקע נשמטת.
פעמים רבות אנחנו רואים מהנהנים כאילון יודעים, או חזרים מיד על מה שנאמר כמו מנכסים לעצמם. נרים מלאי בטחון, אך למעשה נאחזים בשיחים רגע לפני הנפילה לתהום חוסר הידיעה. מה יותר נורא? לא לדעת או להכיר בחוסר הידיעה?
לדעתי האפשרות השניה. כי בראשונה כולנו חיים. וכדי להסתובב מלאי בטחון - צריך או להקטין את העולם, ולהגיד אני בעולמי הכל יודע, או להתמודד בכוחות נפש אדירים עם עובדת אי הידיעה. ולהכיר בחוסר הידיעה- זה הכי נורא. כי זה מרעיד ומטלטל ומערער ומפחיד. ועוקר שורשים ופותח תהומות ללא תחתית.. ללא תחתית

מה צריך תלמיד, אדם, לחוות כדי לחות את הלמידה, את ההליכה העוורת במחוזות חדשים- כחוויה נעימה ולא כחוויה מאיימת?
אולי- זה צריך להיות קצת דומה למשהו אחר
או זה צריך להיות משהו עם טעם וסיבה בסופו- או קתרזיס קוגינטיבי או משהו שמתשלם קונקרטית. הישג ממשי.
אולי צריך יד מכוונת
אולי צריך חברה

אבל צריך להבין את הפחד.להכיר בו, להיות אמפטי כלפיו. למה אני אומרת שזה פחד? חוויתי בחיי תלמידים ומורים ועמיתים וחברים שיודעים הכל. ראיתי. לפעמים גם רעדתי, כשהייתי חלשה יותר. למראית עין חלשה יותר. יש שם פחד. הפחד שעוד רגע הכל ייסדק, שחוט אחד יתפפס במדרגות הנעות של השיחה, ויפרום את שמלתם והם יישארן עירום ועריה, מטומטים כמו שהם באו לכאן. אז אלה מסתובבים מבוצרים וומגנים ויודעים הכל, בטח, יודעים הכל.


אפשרות אחרת היא לראות את הדברים