סוף סוף יצאנו מחדר המיטות של אלקנה חנה ופנינה ומקיטונו הדל של שמואל- לעבר דברים גדולים הרבה יותר- מערכה, מלחמה, קרב, מפות, תהפוכות.
לצערי, אני מגלה שאני יכולה לכתוב במושגים שכיחים בתרבות השיחה - "דע את האויב" ,"נשק סודי", לשרטט מפה של מחנות, לסכם תוצאות מלחמה.
בקלות אני מוצאת את עצמי נשאבת לתוך עולם דימויים של סיקור עכשווי- קריינית האולפן מעבירה שידור לכתב שטח, מחזיר לאולפן לדברי הפרשן. מציאות שאני מבינה. דימויים שברורים לי מול העיניים. לי ולכל מי שחי כאן.
אני לא מתקשה למצוא איורים.
פתאום אני מבינה השאלה היא לא שאלה דידקטית בסוגיית תפישה קוגנטיבית של מרחב- האם ילדים יכולים לקרוא מפה?
השאלה היא שאלה ערכית- האם קל יותר להזדהות עם מלחמה מאשר עם מערכות יחסים בין אנשים?
האם מלחמה מובנת לי יותר מאשר יחסים?
תגובה 1:
יש פה משהו מובן אבל, לא? גם במערכות יחסים אנחנו מוצאים את עצמנו לפעמים מדברים במונחים של קרבות ומלחמות, או דווקא שלום בית, יחסים תקינים לחילופין.
הוסף רשומת תגובה