צדק צדקה חוק וחסד ואנשים רעים שהורסים לי

הבלוג הזה נולד לפני שלוש שנים. כשכתבי את ספר הלימוד הראושן- שמואל. בינתיים יצא שמואל לאור, כך גם מלכים. וכעת, אני לשמחתי כותבת השלמות לספר הלימוד של כיתה ו- מלכים, לאור השינויים בתכנית הלימודים.

לפי תכנית הלימודים החדשה יש ללמד את מגילת רות בכיתה ו. זה כמובן אתגר גדול עבורי. אני מאוד אוהבת את הסיפור, ויש בו נדבכים רבים. הקומיקס כבר מוכן בגדול מבחינת הטקסט. ועכשיו אני בחלק ה"לימודי" וגם הוא צריך להיות מעניין.

בתמונה- פרשנות מצוינת לטעמי של הצלם עדי נס. "רות ונעמי"

אני כותבת, קוראת, מעיינת, במין בועת זמן שהגדרתי לי למחשבה. ותוהה עד כמה והאם לשלב את הנושא של צדק וצדקה.
מאוד רוצה להביא חינוך ערכי גם לספר, אבל בלי לחפור יותר מדי. ובאופן כזה שהילדים יוכלו לתהחבר ולעשות שימוש ממשי בדברים. אני מודה, לפעמים אני גולשת באינטרנט תוך כדי כתיבה. הפסקה מדומה של יצורי המאה ה- 21.

מצד שאני- אני לא רוצה להפוך את העניין לדתי. אני חושבת שאפשר להרהר בנושאי צדקה צדק, חוק וחסד גם מבלי להיות אדם דתי, או מאמין. יש כאן אג'נדה חברתית שצריך לדבר עליה- מה מחויבות הפרט? כנזקק, וכבעל ממון. מה מחויבות מוסדות הקהילה? מה מחויבות המדינה כארגון? האם בכלל יש ערבות הדדית? מתוקף מה? הרבה שאלות. והברה זהירות נשרדת. אני כרגע בשלב הרעיונות וברכה לבורא המחשב, שמאפשר לי להרהר ולשמור גרסאות.

אז אני גולשת , ופתאום אז מה אני רואה ב ynet? להלן הכותרת:

תיעוד: שם כיפה - וגנב כספי צדקה מבית הכנסת
מצלמות האבטחה לא הפריעו לעבריין בת-ימי להיכנס לבית כנסת סמוך למקום מגוריו ולקחת מאחת המגירות 300 שקל שנתרמו עבור משפחה נזקקת

קישור להמשך הכתבה
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3988499,00.html

וזה מרגיז אותי נורא- כי לא עושים כאלה דברים. לא גונבים, בטח לא מנזקקים, בטח לא מאנשים שתרמו לנזקקים, בטח לא מבית כנסת, בטח לא עם כיפה על הראש. אני מודה שאין בי חמלה כלפי הגנב. אני בטוחה שגם הוא נזקק. אבל יש עוד כמה דרכים להשיג היום כסף (מביטוח לאומי, דרך חלילה לעבוד, ועד להודות בכך שאתה נזקק, כמו אותה משפחה שאמורה הייתה לקבל את 300 השקלים).

וזה מרגיז אותי, כי זה הורס לי. אני מנסה בעדינות להציג לילדים בכיתה ו אתנושא הצדקה מבלי לפגוע ולמבלי להטיף. ומבלי לשייך את זה לדת, אבל גם לא לעקור את המקור הדתי. ולפתוח לשיח מכבד וגם להוביל לפרקטיקה.

ואז באה המציאות ועושה לי נאחס. למה זה טוב?